19 ספטמבר 2010
דמו של מי סמוק יותר
הארוע הכאוטי שעבר מר חיים יאנוס (להלן), מהווה יקום-מניאטורי לכישלי מערכת המשפט וערכי זכויות האדם הנירמסים עד עפר במדינת ישראל. מקרה חיים יאנוס מאשש את הפסוק התנ"כי: "הרצחת וגם ירשת?". חיים יאנוס הוא 'דרייפוס ישראלי' לכל פרטיו ודיקדוקיו.
ומעשה שהיה כך היה ועדיין הווה. עד שנת 1995 שימש חיים יאנוס כיושב ראש מרחב כינרת של מועצת הפועלים שמרכזה בטבריה ונחשב לאיש החזק בהסתדרות העובדים הכללית. יום אחד, כרעם ביום בהיר מצא עצמו האזרח יאנוס מואשם בהטרדה מינית של שלש עובדות מועצת הפועלים הטברינית שבראשותו. באותה השנה הוחלט בהסתדרות הכללית על צימצומים ופיטורי יעול ובמסגרת זו, בה פוטרו אלפי עובדים בכל רחבי הארץ, ובמסגרת זו נישלחה הודעת פיטורין גם לשלש הנשים לעיל.
שלושת הנשים "סברו" כי מאחורי פיטוריהם עומד חיים יאנוס ראש הסניף הטברייני, ובצמוד ולאחר הודעת הפיטורים שקיבלו, היגישו קובלנה פלילית נגד חיים, בגין הטרדה מינית כנגד שלשתן.
עבודתו של חיים יאנוס הופסקה לאלתר והוא נעצר ונחבש מיד בבית האסורים. בפרקליטות המדינה נירקח כנגדו כתב אישום מנופח ועד למשפטו הוגלה הוא לבית אחיו בבאר שבע, שמא האיש המסוכן הזה ינסה להטריד שוב את העובדות המסכנות.
למותר לציין כי עקב התלונה, נעצר כליל תהליך פיטוריהן של המתלוננות והן עדיין עובדות כמיקודם, שמחות וטובות לב, במשרותיהן במועצת הפועלים כמקדם ועד היום.
בשנת 1998 לאחר שנתים ומחצה של דיונים מעמיקים בבית משפט השלום, מזוכה חיים יאנוס מאשמת הטרדות מיניות באופן מוחלט, בלי אם ואבל. בית המשפט אף קבע נחרצות כי שלש הנשים חברו יחדיו להעיד עדות שקר ולהעליל עלילת הטרדה מינית כנגד חיים יאנוס על מנת להיפרע ממנו עקב מכתב הפיטורין שקיבלו ובכך אף לשמור בידן את משרותיהן המתגמלות (מעללי שלום (שלומציון) אחותו האדומית של הורדוס האדומי עולים מיד בזיכרוננו). פרקליטות המדינה עירערה על זיכויו של חיים יאנוס ובית המשפט המחוזי דחה את עירעורה של הפרקליטות מכל וכל באששו שוב את מסקנות הערכאה הנמוכה.
חיים יאנוס שעבר טראומה קשה ביותר עד כדי התרסקות אישית, ניפגע נפשית אנושות מהמקרה. הוא עדיין אינו עובד (מזה 15 שנים) ואינו מסוגל למצוא עבודה משום שלמרות שזוכה באופן מוחלט עדיין אנשים מצויים בספק לגביו וחוששים לשכרו.
עם זיכויו דרש יאנוס להעמיד את המתלוננות לדין, אך הפרקליטות מסרבת. גם דרישתו להסיר את צו איסור הפרסום למען יחשפו שמות מתלוננות-השוא נענתה בסרוב בתואנה כי החשיפה תרתיע מתלוננות הטרדה מינית פוטנציאליות להגיש תלונה במשטרה.
יאנוס פנה לערכאות משפטיות ותבע פיצויים מהמתלוננות ומהפרקליטות אך באורח תמוה ביותר הימליץ לו השופט בתיק להגיע לפשרה וכך הסיר יאנוס את תלונתו מהמתלוננות וזכה לפיצויים מהפרקליטות בלבד (ניראה כי עקב פיטוריו ניזקק יאנוס למזומנים למחיתו ונימנע משנים של הליך משפטי ממושך באם היה מצרף הנשים הסורחות לתלונת הפיצויים) . כאמור המתלוננות הימשיכו וממשיכות לעבוד כרגיל כאילו דבר לא ארע, כאילו חייו שנהרסו כליל של אדם אשר בית המשפט קבע כי התלוננו ושיקרו בזדון כנגדו אינו מענינן וענינם של מעסיקיהן כיום. נציין כי שלשת הנשים דבקות בגרסתן (כמובן ואיך לא) גם כיום.
כמובן שמסע הסבל שעבר חיים יאנוס אינו מקרה בודד. במדינת ישראל מתאבדים כ – 200 גברים לשנה על רקע זה בדיוק דהיינו, עלרקע בו כל המערכות לעניני אישות ויחסי משפחה חוברות כנגדם, באין אוזן קשבת למצוקותיהם הריגשיות והקיומיות. עולמם חרב ומתפרק לרסיסים והמוצא היחיד הניראה להם (וכניראה מבחינתם האישית בצדק) הוא לקחת את חייהם במו ידיהם. בו בזמן אין ולו אשה אחת במדינת ישראל המתאבדת על אותו רקע (וחבל כי ניזקקים אנו להשוואה עובדתית מדממת זו). גברים רבים המוצאים עצמם חסרי אונים, בוחרים לנטוש את מדינת ישראל ובלבד שלא לעמוד מול מערכת משפטית המפלה אותם באורח בוטה. אחרים בוחרים להשתמט משרות מילואים כנקמה פורתא במדינה הפועלת כנגדם למרות תרומתם לה.
תקנות הפרקליטות נגד העמדת מתלוננות שוא לדין (תקנת עדנה ארבל הידועה לדראון) ,הינן כה דרקוניות כה אנטי דמוקרטיות, כה מעוותות, כה סותרות את הצדק הטיבעי האוניברסלי, באשר הן אינן באות לעודד נשים להתלונן, הן באות, במבחן המעשה, לעודד נשים 'להתלונן-לשוא' כנגד בני ריבן הגברים על מנת להשיג יתרונות הנוגדים את טבע האמת והצדק. העובדה כי חיי הניפגעים נהרסים כליל אינה טורדת כמובן את מנוחת המתלוננות ועוזרותיהן מהפרקליטות, נהפוך הוא, הללו עולצות למשבתם של האומללים.
ומכאן ברור כי תקנות הפרקליטות בדבר אי העמדת נשים לדין עקב תלונות שוא גורמות למעשה לרצח ברור ובכוונת מכוון (באשר נתונים אלו ידועים היטב בפרקליטות המדינה) של מאות גברים עלובים ונידכאים.
אין כל הבדל ולו זעיר בין מקרה אונס לתלונת שוא. בשני המיקרים משתמשים הצדדים בפלישה לפרטיות, וחייהם של הניפגעים נהרסים. אך בעוד שניפגעות אונס משתקמות עם השנים, אפשר לאחר חמש אפשר לאחר עשר שנים והן מקימות בית ומשפחה וחיות חייהן למצער כרגיל, הרי ניפגעי תלונות השוא אשר נפשם סורסה ונירצחה, אינם משתקמים לעולם, הנזק והפגיעה הנפשית הינם אדירים, החברה המתנכרת, אבדן מקורות הפרנסה, אובדן חברים וידידים, אובדן או קריסת משפחתם שלהם כל אלו חוברים לנזק מתמשך וקבוע.
כל צד לסיכסוך במשפחה מפעיל את נישקו החזק ביותר. האשה מפעילה אלימות מילולית בעוד הגבר ברגיל מגיב באלימות פיזית. ושוב, מאלימות פיזית רובנו משתקמים (למעט אלימות פטאלית שהינה מיעוט שבמיעוט), אך עשרות אלפי הגברים (לשנה—לשנה בודדת אחת), מתקשים להשתקם מהאלימות המילולית הנשית רבת השנים באשר כבר הוכח למעלה מכל ספק כי אלימות מילולית תוצאותיה הכוללות הרסניות ועולות על ניזקי האלימות הפיזית.
האשמים הם- הפלא ופלא, אותם בתי משפט המקבלית תואנת אלימות מילולית הניטענת בידי נשים כנגד בעליהם, עד כדי זיכוי על רצח של גבר/הבעל בידי אשתו בעת שנוקטת באלימות פיזית רצחנית לעומת התגרות מילולית בלבד מצד הבעל. ממש אותם בתי המשפט אינם מוכנים לקבל אלימות פיזית, הפחותה משמעותית מרצח, מצד הגבר הבאה כתגובה לאלימות מילולית מצד האשה. אכן הטיב התנ"ך שלנו לתאר המצב בהתיחסו לסדום ועמורה המקראיות. אזי, אבירי "הצדק" והמשפח מתנערים ומשליכים את ביש הגדא שעצביו לא עמדו לו (ובהחלט ניתן להבינו ולהשתתף בדחקו), לאחר שנים ארוכות של התגרות ופרובוקציה מצד האישה, וזהו המקרה הרווח ברגיל, הלה איבד עשתונותיו והשיב חזרה בנשק המוכר לו, באלימות פיזית. מיד מסתערת עליו כל המערכת הצדקנית, התקינה פוליטית, להשליכו לבית האסורים ולהחריב חייו עד יום מותו.
האשמים הם- נציגי הציבור בכנסת ישראל הרואים את הקולות, ערים לנתונים ולעובדות ועדיין חופרים עצמם בסחי 'התקינות-הפוליטית' חוששים מאימת ידם של אירגוני הנשים (כל 1200 האירגונים מהם, הממומנים ניכבדות על ידי המדינה ועל ידי "הקרן לישראל חדשה"-טפו טפו). אלו האירגונים אשר הערכת הציבור להקרבת נפשם של גברינו למען כולנו הינה לצנינים בעיניהם המביאתם לאבדן עשתונות ולניהול מלחמה מלוכלכת על ידי הכפשת המגדר הגברי ויצירת דה-לגיטימציה מוסרית כנגדם (כולל כנגד צה"ל כולו), בתחום יחסי תוך-המשפחה.
ברי הוא כי טיעון ההטרדה המינית חצה זה מכבר את רף ההגיון, סובל מעודף חקיקה מפלה והפך קרדום לחציבת מזומנים בידי סחררניות, שרלטניות וצבועות החפצות בהשגת יתרונות על פני בני זוגן או מעבידיהן שלא כדין ומעבר למגיע להן בדין.
האצבע המשפטית והציבורית קלה מדי על האשמות חסרות שחר והאוזנים הציבוריות כרויות מדי להסכית להבלים המופרחים ולהאמין בהם..
האשמים הם- אלו במועצת הפועלים הטבריינית אשר השתלשלות המיקרה מעלה חשד סביר לכאורה למעורבותם הפעילה ברקיחת העלילה כנגד מנהלם—ובמעשם זה "ירשו אותו" בחינם. היה עליהם לפעול מיד לאחר קביעת בית המשפט המחוזי אודות תקפות הזיכוי של מר חיים יאנוס ובו זמנית הטלת האשמה על שלש הנשים בקשירת קשר, לפטר לאלתר את שלשת הזוממות, אך אלו כידוע "כשלו בכך". בכך נתנו הם יד לאחד האיסורים הגדולים במוסר היהדות, כנאמר: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", או אם תרצו: "הרצחת וגם ירשת?".
האשמים הם- אותם שרי המשפטים לדורותיהם אשר לא ביטלו את "תקנת ארבל" הבזויה בדבר אי העמדת מתלוננות-שוא לדין ואיפשרו קיום מהלך אנטי חוקתי, אנטי דין וצדק, הנוגד את זכויות האזרח הבסיסיות של ניפגע עבירה. ביטול התקנה יטהר את האוירה העכורה השוררת בדיני האישות במקומותינו באשר יעמיד את הצדדים הטוענים על מישור צודק והוגן יותר. באם המדובר בכנות בהשבת האמון בשילטון 'מדינת החוק' (ולא ב"שלטון החוק" שנועד להנציח בלבדית שלטון השופטים), הרי הינה הזדמנות הפז לשפר במחי אחד ובאורח דרמטי את אמון הציבור במערכת. אך הם הלא מפחדים מצילם, הם עושים תפקידם פלסתר. משרד המשפטים אשם אף בכך שלא היגדיר אלימות מילולית מהי, את הנזקים שהיא גורמת ואת התרופות כנגדה.
האשמים הם- פרקליטות המדינה אשר סרבה להגיש קובלנה פלילית כנגד שלש הנשים המעלילות ואיפשרה בכך את פעולת "הרצחת וגם ירשת" נוסך סדום של המאה העשרים ואחת במקומותינו. במעשה זה העמידה הפרקליטות עצמה מעל בית המשפט ופסיקותיו דהיינו, הזנב הפרקליטי מכשכש בכלב המשפטי. אשמה הפרקליטות בכך שלא איפשרה את חשיפתם של הנוכלות המתלוננות ברשות החוק, למען ידע כל העם במי המדובר, למען יראו ויראו. אשמה הפרקליטות כי גם בחלוף כעשר שנים מתקון "תקנת ארבל" עדיין לא הושלכה שם התקנה לפח האשפה ומעלילות שוא אינן לכן משלמות את מחיר חורבן החיים אשר הינן משיתות על קורבנותיהן. ולאדון לדור, פרקליט המדינה המתמם, אלו אינם ענינים שוליים וזניחים כגרסתך. עשרות אלפי גברים במדינת ישראל נאנקים תחת ידה מעוותת הצדק של הפרקליטות בראשותך, בוש והיכלם לך, צבוע.
האשמים הם- ציבור מגזר הנשים במדינת ישראל המודעות כבר היטב לחוסר הצדק המשווע המופעל כנגד גברים בידי מערכת המשפט, והן מחשות (למעט בודדות שניתן למנותן על אצבעות יד אחת). האם התנהלות המגדר הנשי בנושא זה מלמד כי אל לנו לסמוך על מגדר הנשים ובהכללה, כן, בהחלט בהכללה ובדין, בנושאי צדק ומוסר כאשר המדובר הוא בנושאים הנוגעים למגדרן? האם יכולים אנו לסמוך על נשים אשר מונו לתפקיד ציבורי בעבור כלל העם בעודן רואות עצמן אך כמקדמות זכויות נשים ורומסות במשתמע זכויות גברים? האם אך מקרה הוא בו שורצת פרקליטות המדינה בבנות המגדר הנשי ומכאן האם אך מקרה הוא כי קילקולי הפרקליטות באשר לזלזול במוסר ובצדק הטיבעי הפך לשם דבר? היכן כל אותן הממלמלות נפשן לדעת אודות "זכויות אזרח" באשר ממש לנגד עיניהן ניקרעות לגזרים זכויות אזרח של עשרות אלפים מדי שנה. והנה, לא בכדי הפכה המנטרה "זכויות אזרח" למילה בזויה במקומותינו.
האשמים הם- ציבור הגברים בינינו אשר מטעמי מצ'ואיזם מזויף אינם טורחים להבהיר קבל עם ועדה כי מחלקת הרגשות אינה זרה להם והינם סובלים תעוקות ריגשיות ומנטליות עקב מצבי לחץ ומצוקה משפחתיים לא פחות מנשותיהם ולכן התרופות שהינן זכאים להן אינן פחותות מאלו שבנות זוגן נהנות מהן. אשמים הגברים כי לא היפנימו שתמונת עולמם השתנתה בעשורים שחלפו ואירוני נשים מנהלות כנגדם מלחמת חורמה על עצם קיומם כמגדר גברי עתידי, ובמלחמה כמו במלחמה. אשמים הגברים שאינם מסוגלים להתאגד ולבחון את ההנחות המובעות כאן בפני בית המשפט העליון והבג"צ. כמובן שיכשלו בנסיונות הראשונים אך לא ירחק היום וגם הרכב הבג"צ החד צדדי הנוכחי, ילך בדרך כל בשר ועמו פסיקותיו המוטות.
לזה החש עצמו "מוסרן" להלל ומשווה בנפשו כי לו זה לו יקרה, נזכיר כי גורלכם לשבט אם לחסד אינו נימצא בידיכם. לפתע כרעם ביום בהיר אפשר ויפול על ראש כל אחד מאיתנו ארוע 'הכפשת-שוא' בעל גוון בין-מיני, ולך דבר לקיר. זה קרה, קורה ויקרה. תסריט זוועה זה אינו תלוש, הוא קורה עשרות אלפי פעמים בשנה במדינת ישראל ואפשר בהחלט כי גם אתה הקורא, או בניך ונכדיך אחריך, תידחפו כנגד רצונכם למטחנת הבשר המדממת הזו, כי לא לעולם חוסן.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
